החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים - פגיעה אנושה בזכויות יסוד
מאת: עו"ד עדי לוי סקופ
עו"ד עדי לוי סקופ היא עורכת דין לדיני משפחה ודיני עבודה, מייסדת ומנהלת משרד עו"ד עדי לוי סקופ, ובעלת ניסיון של למעלה משני עשורים בייצוג משפטי, בליווי אסטרטגי ובמאבקים מורכבים הנוגעים לזכויות נשים, שוויון מגדרי והגנה על אוכלוסיות מוחלשות. לצד עיסוקה המקצועי, היא פעילה בזירה הציבורית והחברתית, פועלת לקידום מנהיגות נשים ושוויון, ומשלבת בעבודתה בין משפט, מדיניות ציבורית ומחויבות עמוקה לצדק ולזכויות יסוד.
ביום ו' באדר התשפ"ו, 23 בפברואר 2026, אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו-2026. החוק מוצג כלפי חוץ כהסדר שנועד להרחיב את חופש הבחירה של המתדיינים ולאפשר מסלול בוררות נוסף. אולם בחינה מדוקדקת של נוסחו, של המנגנון שנקבע בו ושל ההסתייגויות הרבות שהוגשו לו, מלמדת כי מדובר במהלך רחב בהרבה. אין זה תיקון טכני בדיני הבוררות, אלא הסדר בעל השלכות חוקתיות, מוסדיות וחברתיות כבדות משקל, היוצר מסלול חלופי למערכת המשפט האזרחית, מעביר כוח ממשי לידי ערכאות דתיות בעניינים אזרחיים, ועלול לפגוע באחידות המשפט, בזכויות יסוד ובשלטון החוק.
החוק החדש הוא במידה רבה תגובה ישירה לבג"ץ סימה אמיר. בשנת 2006 קבע בית המשפט העליון כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לשמש כבוררים בעניינים אזרחיים, בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק. החקיקה החדשה נועדה להשיב לבתי הדין סמכות זו, לאחר שנשללה בפסיקה מחמת היעדר עיגון סטטוטורי. אלא שבפועל אין מדובר רק בהשבת כוח שנגרע, אלא ביצירת מסגרת חקיקתית חדשה, רחבה ומסוכנת יותר, המעניקה לבתי הדין הדתיים דריסת רגל של ממש במרחב האזרחי.
מעתה מוסמכים בתי דין רבניים ושרעיים לדון כבוררים ב"עניין אזרחי" בהסכמת הצדדים, בכפוף לחריגים מסוימים. בתוך אותו הליך הם רשאים להפעיל סמכויות מרחיקות לכת, לפסוק לפי הדין הדתי, לנהל את הדיון לפי סדרי הדין הנהוגים אצלם, ולתת פסק בוררות שמעמדו, למעט לעניין ערעור, כדין פסק דין של בית משפט. זהו שינוי מהותי בגבולות המרחב האזרחי בישראל.
הצגת ההסדר כ"בוררות בהסכמה" בלבד מחמיצה את משמעותו האמיתית. בפועל, החוק יוצר מסלול ממלכתי-דתי חלופי ליישוב סכסוכים אזרחיים, מחוץ לבית המשפט האזרחי, ובחלק מן המקרים גם מחוץ לבית הדין לעבודה. הוא מעורר חשש ממשי לפגיעה בזכויות נשים, בזכויות עובדים ובאוכלוסיות מוחלשות, ובד בבד יוצר חוסר ודאות גם עבור מעסיקים, תאגידים וצדדים מסחריים, שימצאו עצמם במרחב נורמטיבי שאינו אחיד, אינו שקוף דיו, ואינו נשען על אותה מסורת שיפוטית מקצועית וממלכתית של בתי המשפט ובתי הדין האזרחיים.
ההסדר החקיקתי החדש - תוכנו, היקפו והחריגה מן המצב הנורמטיבי ששרר עד כה
החוק החדש מסמיך את בתי הדין הרבניים והשרעיים לדון כבוררים ב"עניין אזרחי" בהסכמת הצדדים. החוק מגדיר "עניין אזרחי" בהגדרה רחבה מאוד, למעט חריגים: עניין פלילי, עניין מינהלי, עניין המצוי ממילא בסמכות שיפוט של בית הדין, עניין בין בני זוג נשואים או שהיו נשואים, עניין שהמדינה או רשות מקומית צד לו, ועניינים מסוימים בתחום העבודה והמשמעת. מעבר לחריגים אלה, נפתחת הדלת לסכסוכי חוזים, שכירות, נזיקין, עבודה, שכנים, עסקים, תאגידים ועוד.
אולם השינוי המהותי ביותר אינו טמון רק בעצם ההסמכה לדון בבוררות, אלא במבנה המוסדי שנקבע בחוק. לראשונה, בתי הדין לא רק ידונו בסכסוך כבוררים, אלא גם יוכלו להעניק לפסקי הבוררות של עצמם תוקף אופרטיבי כמעט מלא. בניגוד לבורר פרטי, שפסקו טעון הליך אישור ובקרה בבית משפט אזרחי, כאן המדינה עצמה מעניקה לערכאה דתית מסלול פנימי שבסופו פסק הבוררות שלה מקבל מעמד אכיפתי חריג. בכך נוצר מנגנון שאינו עוד "בוררות פרטית" במובנה הקלאסי, אלא מערכת מקבילה, הנושאת מאפיינים שיפוטיים מובהקים.
החריגה מן המצב הנורמטיבי הקודם ברורה. עד כה, מערכת המשפט האזרחית ובתי הדין לעבודה שימשו הכתובת הממלכתית והמקצועית להכרעה בסכסוכים אזרחיים, לפי הדין האזרחי, סדרי הדין והראיות המקובלים, ותחת ביקורת שיפוטית אחידה והיררכית. ההסדר החדש שובר את האחידות הזו. הוא יוצר פיצול נורמטיבי ומוסדי, שבו צדדים לסכסוך אזרחי עשויים למצוא עצמם נדונים במערכת אחרת, הפועלת על בסיס סדרי דין אחרים, מקורות נורמטיביים שונים ומבנה ביקורת מצומצם יותר.
עוד קובע החוק כי בית דין רשאי לדון כבורר בעניין אזרחי אם כל הצדדים חתמו על טופס בוררות, ואם לבית הדין יש סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי לפחות כלפי אחד הצדדים, או שכל הצדדים הם תאגידים. עוד נקבע כי החתימה צריכה להיעשות "סמוך לפני הגשת הבקשה", אך במקביל נוסף מנגנון שלפיו צד אחד רשאי להגיש בקשה גם בלי שיתר הצדדים חתמו עדיין, ואז מזכירות בית הדין שולחת להם הודעה וטופס להצטרפות. עד לקבלת החתימות לא אמור בית הדין לדון לגופו של עניין, אך עצם פתיחת התיק, עצם משלוח ההודעה מעצם בית הדין, ועצם יצירת ההליך- כבר מעבירים את הסכסוך אל המגרש הדתי-ממסדי.
הסמכת בתי הדין הרבניים לדון בעניינים אזרחיים - בין מנגנון בוררות פורמלי לבין יצירת מסלול שיפוטי חלופי בפועל
תומכי החוק יציגו אותו כמימוש של אוטונומיית הרצון: אם שני צדדים רוצים להתדיין בפני בית דין רבני, מדוע שהמדינה תמנע זאת. אלא שהחוק אינו עוסק בבורר פרטי שכל סמכותו נגזרת אך ורק מהחוזה. הוא עוסק בבתי דין דתיים ממלכתיים, בעלי מעמד ציבורי, עם מנגנון פנימי, אגרות, מזכירות, סדרי דין, ערעור פנימי ותוקף אכיפתי חריג. לכן, אף שהחוק משתמש בשפה של "בוררות", בפועל הוא יוצר מסלול שיפוטי חלופי, מקביל ונבדל.
הטפסים שבתוספת הראשונה מעידים על כך היטב. הצדדים נדרשים לחתום על הסכם הקובע שהדין עשוי להיות הדין הדתי, שהמותב ייקבע לפי סדרי המינהל של בית הדין, שהדיון יתנהל לפי סדרי הדין הנהוגים בו, שהערעור יהיה לבית הדין הרבני הגדול או לבית הדין השרעי לערעורים, ושבית הדין רשאי לתת כל סעד שבית משפט מוסמך לתתו. זה אינו רק "מנגנון חלופי ליישוב סכסוך". זהו תחליף בעל מאפיינים שיפוטיים מובהקים.
יסוד "ההסכמה" בחוק- האם באמת מדובר ב"הסכמה חופשית"?
החוק בנוי כולו על מושג ההסכמה. סעיף 2 דורש חתימה על טופס בוררות, מחייב שהחתימה תיעשה סמוך להגשת הבקשה, ומטיל על בית הדין לברר בתחילת הדיון אם ההסכמה ניתנה "מרצון חופשי". גם בתוספת השנייה נכתב במפורש כי בלי הסכמה מפורשת וחתימה לא יתקיים הליך, וכי הליך בוררות בבית הדין יכול להתקיים רק "בהסכמתך באופן חופשי ומרצון".
אבל כאן בדיוק טמון אחד הפגמים המרכזיים. הסכמה אינה רק מושג פורמלי. היא גם תוצר של הקשר חברתי. ישנו חשש ברור כי בקהילות דתיות וחרדיות, שבהן הפנייה לבתי המשפט נתפסת לעיתים כפסולה או לכל הפחות כבלתי רצויה, "ההסכמה" לבוררות בבית דין רבני עלולה להיות תולדה של לחץ קהילתי ולא של בחירה אוטונומית. גם בהקשרים תעסוקתיים, חוזיים או קהילתיים, עובד, שוכר, ספק קטן או אישה במצב פגיע עשויים לחתום לא משום שבחרו בחופשיות, אלא משום שהמחיר החברתי, הכלכלי או המשפחתי של סירוב גבוה מדי.
ההסתייגויות לחוק שנדחו מלמדות שהמחוקק עצמו הוזהר בדיוק מפני זה. הוצע להגדיר "הסכמה חופשית ומדעת" כהסכמה ללא לחץ חברתי, קהילתי, דתי, משפחתי או כלכלי, לאחר ייעוץ משפטי מלא ובכתב; הוצע שכל צד יישמע בנפרד; הוצע לאפשר חזרה מההסכמה בכל שלב; והוצע לחייב ייעוץ משפטי מיוחד לעובדים, לנשים הרות ולאימהות. כל ההגנות הללו נדחו. עצם דחייתן מלמדת עד כמה רופף מנגנון ההסכמה שנותר בחוק.
משמעות החלת דין דתי במסגרת סכסוך אזרחי
סעיף 3 לחוק מאפשר לבית הדין "לדון ולפסוק בהתאם לדין הדתי שהוא דן לפיו". נכון, הסעיף מוסיף רשימת זכויות מהותיות שלא אמורות להיפגע. אך עצם ההסמכה להכריע בסכסוך אזרחי לפי מערכת נורמטיבית דתית משנה את נקודת המוצא. במקום משפט אזרחי המבוסס על עקרונות ממלכתיים אחידים, פסיקה מחייבת, כללים של שוויון, ראיות והליך הוגן, מועבר הדיון למסגרת שבה הדין הדתי, שיקול הדעת ההלכתי והפרשנות הפנימית של הדיינים תופסים מקום מרכזי.
הקושי אינו תיאורטי. הוא נוגע לשפה המשפטית, לתפיסות היסוד, לאופן הערכת עדויות, למעמד שונה של קטגוריות משפטיות, ולהיעדר חפיפה מלאה בין דיני הממון המסורתיים לבין המשפט האזרחי המודרני. לכן גם אם נכתב בחוק שלא תיפגע "זכות מהותית", השאלה מי יפרש את הזכות, איך יאזן בינה לבין הדין הדתי, ואילו כלים יש בידי הערכאה לבחון זאת- נותרת מטרידה מאוד.
הפגיעה בזכויות נשים - חשש ממשי להתדרדרות ושחיקת עקרון השוויון
החוק מזכיר את חוק שיווי זכויות האישה כזכות מהותית שאין לפגוע בה. אך עצם ציון החוק אינו פותר את הבעיה. בתי הדין הרבניים הם מוסד שיפוטי גברי לחלוטין. אין בו נשים דיינות, והמחוקק אף דחה הסתייגות שקבעה כי בוררות לפי החוק תותר רק אם מספר הנשים בבית הדין יהיה לפחות רבע מכלל חבריו. גם דרישות לחיזוק מפורש של עקרון השוויון המגדרי, לאיסור על מתן משקל שונה לעדות או לזכויות על בסיס מגדר, ולהכפפת הדין הדתי לעקרון השוויון – כולן נדחו.
כך לדוג' לפי המשפט העברי עדותה של אישה עשויה להיחשב בעלת משקל נמוך יותר, ואין כל החרגה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח- 1988 או החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 לעומת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שכן מצוין מפורשות. גם אם כל פסק מפלה במובהק עשוי תיאורטית לעמוד לביקורת בג"ץ, אין בכך תשובה מספקת לסיכון המבני: נשים מופנות לפורום שאין בו ייצוג נשי, שאינו צמח מתוך עקרונות השוויון המודרניים, ושפוסק על יסוד דין דתי.
השלכות החוק על עולם העבודה - כרסום במעמדו של בית הדין לעבודה וסיכון להחלשת ההגנה על עובדים מוחלשים
אחד החלקים המדאיגים בחוק נוגע לעולם העבודה. אמנם החוק מחריג עניינים שבסמכות בית הדין לעבודה שאינם בני בוררות, וכן קובע שבמהלך קיומם של יחסי עובד-מעסיק לא יידון עניין בבית הדין הדתי אלא אם היוזמה הייתה של העובד. בנוסף, הוא מורה כי משפט העבודה שאין להתנות עליו לא ייפגע, ואף מעניק לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק בוררות כזה.
אבל גם כאן ההגנה הפורמלית חלקית בלבד. ראשית, עצם הצורך לברר אם "היוזמה" הייתה של העובד אינו פותר מצבים של יוזמה מוכתבת, מרומזת או נובעת מלחץ. עובד הזקוק לפרנסה, המבקש קבלה לעבודה או חושש לאבד את מעמדו בקהילה, עשוי "ליזום" פנייה שאין בה חירות אמיתית. כך, מה יעשה עובד אם ידרשו ממנו לחתום על הסכם שמצוין בו שהצדדים מסכימים להביא כל סכסוך לבית הדין? האם בעת הצורך הוא יפנה לבית הדין לעבודה? שנית, דייני בתי הדין הרבניים אינם עוברים הכשרה בדיני עבודה מודרניים, ותחום זה בנוי כולו על תכליות סוציאליות, על משפט קוגנטי, על איזון מובנה בין חזק לחלש, ועל פסיקה מקצועית ענפה של בית הדין לעבודה. שלישית, עצם הידיעה שסכסוך עשוי להתברר בבית דין דתי עלולה לייצר "אפקט צינון" ולהרתיע עובדים מלתבוע זכויות.
גם ההסתייגויות שנדחו מדברות בעד עצמן. הוצע להחריג את כל העניינים שבסמכות בית הדין לעבודה; להוסיף במפורש את חוק הגנת השכר, חוק דמי מחלה, חוק חופשה שנתית, חוק פיצויי פיטורים וחוק שעות עבודה ומנוחה; ולהתנות בוררות עבודה בייעוץ משפטי מלא מעורך דין המתמחה בדיני עבודה. כל ההסתייגויות הללו נדחו.
השלכות החוק גם על מעסיקים - פגיעה בוודאות המשפטית ובהסתמכות על מערכת שיפוט מקצועית ומומחית
לא נכון להציג את החוק כאיום רק על עובדים. גם מעסיקים עלולים להיפגע ממנו. המשפט האזרחי ומשפט העבודה מעניקים למעסיקים מערכת מקצועית, יציבה, שקופה וצפויה יחסית. יש פסיקה ענפה, דיני ראיות ברורים, הלכות מנחות, ותשתית מוסדית אחידה. מעבר למסלול של בוררות דתית מערער את הוודאות הזו.
ראשית, החוק קובע שסדרי הדין בבוררות יהיו סדרי הדין הנהוגים בבית הדין, ולא סדרי הדין האזרחיים. שנית, בפועל עשויות להתפתח פרקטיקות שונות בין מותבים שונים, בלי שקיפות מספקת ובלי מסורת של פסיקה אזרחית מחייבת ונגישה. שלישית, ישנם הבדלים משמעותיים בין הדין האזרחי לדין הדתי לדוג' בעניין ריבית. מה יעשה מעסיק לדוג' במקרה של מתן הלוואה לעובד המחייבת לפי הדין האזרחי גביית ריבית? למעסיק או לתאגיד אין אינטרס בחוסר אחידות כזה אשר יפגע אנושות ביציבות העסק ובודאות המשפטית.
הכשלים המובנים במנגנוני ההגנה שבחוק - מדוע החרגות והצהרות כלליות אינן מספקות הגנה ממשית על זכויות יסוד
תומכי החוק יפנו לסעיף 3 ויאמרו: הזכויות המהותיות נשמרו. אלא שהשאלה אינה רק אילו זכויות הוזכרו, אלא מי מפרש אותן, באיזה פורום, באילו כלים דיוניים, ובאיזו נגישות של ביקורת חיצונית. העובדה שהמחוקק בחר בנוסחה כללית – "לא תיפגע זכות מהותית" – אך ציין רק מספר מצומצם של דברי חקיקה, אינה שקולה להסדר מפורט של הליך הוגן, ייצוג, שקיפות, ביקורת אזרחית או עדיפות מפורשת של חוקי היסוד והמשפט האזרחי בכל מקרה של סתירה. בדיוק את כל אלה ביקשו ההסתייגויות להוסיף, והן נדחו.
הוצע, למשל, להבהיר שסדרי הדין בבית הדין צריכים לעמוד בתנאי מינימום של הליך הוגן, לרבות זכות הטיעון, זכות ההגנה, זכות לייצוג משפטי וכללי ראיות סבירים; להוסיף עילות ביטול או שינוי של פסק בוררות בניגוד לזכויות חוקתיות; לחייב נימוק מפורט שיסביר כיצד הפסק מתיישב עם זכויות היסוד; ואף לקבוע שפסק הסותר את סעיף 3 בטל מעיקרו. כל המנגנונים האלה נדחו.
הסמכות לאשר את פסקי הבוררות בתוך המערכת הדתית עצמה - הקושי המוסדי והשלכותיו על ביקורת שיפוטית אפקטיבית
אחד ההיבטים החריגים ביותר בחוק הוא מעמד פסק הבוררות. לפי סעיף 4(4), דין פסק הבוררות, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית משפט. במקביל, הערעור אינו מופנה לבית המשפט המחוזי אלא לבית הדין הרבני הגדול או לבית הדין השרעי לערעורים, בהתאם למערכת הדתית הרלוונטית. בכך נוצר מבנה שבו ההכרעה, הערעור והבקרה הראשונית נותרים כולם בתוך אותה מערכת דתית-מוסדית.
בפועל "כניסה למסלול ההידיינות בבית הרבני היא ללא יציאה ממנו", משום שבג"ץ אינו ערכאת ערעור רגילה, אלא מתערב רק במקרים חריגים של חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. המשמעות המעשית היא שבמקרים רבים, גם אם תתקבל הכרעה בעייתית, הדרך לתקיפתה תהיה מצומצמת וקשה.
ההסתייגויות שנדחו במהלך החקיקה - אינדיקציה ברורה לסיכונים שהמחוקק זיהה אך בחר שלא לנטרל
מעטים המקרים שבהם ההסתייגויות עצמן מלמדות כל כך הרבה על עומק הבעיה. כאן הן משמשות כמעט כמפת סיכונים. הן מלמדות מה הטריד את המתנגדים, וגם מה בחרה הקואליציה שלא לאמץ.
כך, נדחו הסתייגויות שביקשו: להגדיר הסכמה חופשית ומדעת באופן מהותי; להחריג קטינים, נפגעות אלימות, נשים הרות ואימהות לילדים קטינים; לקבוע ייצוג משפטי חובה לצד חלש; לאפשר חזרה מהסכמה בכל שלב; למחוק את המנגנון שמאפשר פתיחת הליך בלי חתימת כל הצדדים; להכפיף את הדין הדתי במפורש לעקרון השוויון, לחוקי היסוד ולפסיקת בית המשפט העליון; לחזק את דיני העבודה המוגנים; להעביר את הפיקוח התקנתי לשר המשפטים; לחייב ייצוג נשי בבתי הדין; ולאפשר ערעור לבית המשפט המחוזי או ערר חוקתי לבית המשפט העליון.
עצם דחייתן של כל ההצעות הללו מחדדת את עומק הכשל. המחוקק לא רק הוזהר- הוא גם בחר במודע שלא להעמיד הגנות חזקות יותר.
השלכות חוקתיות ומבניות - פגיעה בממלכתיות המשפט, באחידות השיפוט ובעקרון השוויון בפני החוק
מבחינה חוקתית, הקושי חורג הרבה מעבר לשאלת בוררות ספציפית. החוק יוצר פיצול של המרחב האזרחי. אזרחים שונים, במצבים שונים, עשויים למצוא עצמם נדונים בפני מערכות שונות, הפועלות על יסודות נורמטיביים שונים, בכללים דיוניים שונים ובמבנה ביקורת שונה. זו פגיעה בעקרון הממלכתיות המשפטית ובשאיפה לאחידות, שקיפות ושוויון בפני החוק.
החוק גם מקרב את ישראל למודל של מובלעות נורמטיביות: קהילה אחת תכריע סכסוכיה לפי הדין הדתי ובסדרי דין דתיים, בעוד קהילה אחרת תמשיך במערכת המשפט האזרחית. זוהי אינה רק שאלה של חופש בחירה. זוהי שאלה של כוח, נגישות, לחץ חברתי, שוויון מגדרי והגנה על צדדים מוחלשים.
מבט מעשי קדימה - ההשלכות הצפויות על נשים, עובדים, מעסיקים, צדדים מוחלשים ועורכי דין
נשים יידרשו להביא בחשבון אפשרות של גרירת סכסוכים אזרחיים לפורום גברי דתי, גם כאשר פורמלית מדובר ב"בוררות" ולא בשיפוט. עובדים בקהילות סגורות עלולים למצוא את עצמם חותמים על הסכמה שלא באמת נולדה מחופש מלא. מעסיקים ותאגידים יעמדו בפני מסלול לא אחיד, פחות צפוי ופחות שקוף. עורכי דין יידרשו לבחון מחדש נוסחי חוזים, סעיפי בוררות, חוזי שכירות, חוזי עבודה והסכמים מסחריים, ולהסביר ללקוחותיהם את המשמעות האמיתית של בחירה במסלול זה.
הדבר החשוב ביותר כעת הוא מודעות. כל מי שנדרש לחתום על הסכם בוררות לבית דין דתי צריך להבין שאין מדובר בעניין טכני. זו בחירה במערכת נורמטיבית, דיונית ומוסדית שונה, עם השלכות כבדות משקל על הזכויות, על הייצוג, על דרך התקיפה של הפסק ועל סיכויי ההגנה של הצד החלש.
סיכום
החוק החדש אינו עוסק רק בבוררות. הוא עוסק בשאלה מי יפרש את הזכויות האזרחיות שלנו, באיזו שפה נורמטיבית, באיזה פורום, ותחת איזה מבנה של כוח וביקורת. הוא מחזיר לבתי הדין הרבניים סמכות אזרחית שנשללה מהם בפסיקה, מעביר אליהם סכסוכים שאינם ענייני נישואין וגירושין, פותח פתח להסכמה שתתקבל בתנאים של לחץ ותלות, ומקים מסלול ממלכתי חלופי שיסודותיו שונים לחלוטין מאלה של המשפט האזרחי הליברלי.
הפגיעה האפשרית בזכויות נשים, בעולם העבודה, בעובדים מוחלשים וגם במעסיקים הזקוקים לוודאות משפטית, אינה תרחיש קצה. היא נלמדת מן המבנה עצמו של ההסדר, מן ההסתייגויות שנדחו, ומן העובדה שהמחוקק בחר להעדיף מנגנון דתי ממסדי גמיש על פני מנגנוני הגנה חזקים, ברורים ואפקטיביים. זו בדיוק הסיבה שבגללה החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים אינו עוד תיקון נקודתי. הוא שינוי עומק מסוכן במרחב האזרחי בישראל.
